עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות
היי אני טל.
יש לי יום הולדת ב-16.2
אני ילדה רגישה קצת קשוחה אבל אנשים מצליחים להסתדר עם זה.
התכונה הכי בולטת אצלי זה הנחמדות, זה טוב ורע ביחד.
אני יותר מידי נחמדה, קשה לי מאוד להכאיב למישהו ולפגוע בו, ויש אנשים שיודעים איך לנצל את זה ופגעו בי יותר מידי עם זה..
מה שמתחבר לי עם זה הרגישות, יותר מידי רגישה, אבל ממש לא ריגשי אני שונאת אנשים שבוכים מכל דבר.
אני ילדה חזקה.. במיוחד בידיים והכוח סבל שיש לי הוא ממש גבוה. אני יכולה להיפצע ממש קשה ולקבל חבלות ממש כואבות ואני לא אתלונן ואסבול את זה בשקט. אבל אם אני מתלוננת אז כנראה שזה ממש כואב. אני מסתובבת יותר עם בנים מאשר בנות והבנים בדרך כלל יותר מבוגרים ממני.
המוזיקה זה הנשימה שלי, אני יודעת לנגן בפסנתר אולי קצת בגיטרה.
אני שומעת כמעט הכל במיוחד רוק פופ ראפ עברית והינדי.
אני אוהבת לראות סרטים, האהובים עלי זה קומדיות ופעולה.
חברים
Daniel .ג'ונתן - עומראנונימיתAngaldorme-***
אביחיJennyunicornThe boy who writeאד;-)Roy b
MaskedCatMeshiהחיים הם גיהנום ואת לי האורGhost DogאלונהThelse
Lonely guyLonelyGirljust some oneסייג'TigerLilyנערת הגורל
הזמן עובר מהר

הזמן עובר מהר, והחיים קצרים מידי בשביל לכעוס יותר מידי.
כן כועסים אבל עוברים הלאה וממשיכים.
החיים קצרים מידי. תנצלו כל רגע, תנצלו כל דקה.
אל תבזבזו את הזמן על דברים שוליים ותקדישו את הזמן לאנשים שאתם אוהבים.
אל תכעסו יותר מידי ותנסו למצוא את הדבר החיובי בכל דבר.
תמשיכו הלאה ותעברו גם אם זה קשה.
אל תצטערו על מה שעשיתם, כי זה כבר קרה ואין איך לשנות את זה.

עקשנית

יש אנשים שיגידו שאין עלי בעקשנות שלי.
אני מודה, אני עקשנית לגמרי, וויכוחים- ממש קשה לאנשים לצאת מיזה.
עקשנית גם בחיים, אם אני לא מצליחה, אני חוזרת שוב להתחלה, מתיחלה מחדש ומנסה שוב להגיע לתוצאה.
יש כאלה שאומרים שעקשנות היא דבר שלילי, אבל לא בהכרח,
עקשנות היא גם דבר חיובי אם משתמשים בזה נכון.
Geek

כל בן אדם שתשאלו בערך הוא יגיד שאני סוג של חננה..
זה לא שאני יושבת שעות רצופות מול ספרים ולומדת.
אבל אנשים אומרים לי שאני מאוד בוגרת לגילי ויש לי הרבה אינטליגנציה.
אני יכולה לשבת שעות ולחקור דברים בהיסטוריה,חוקים,מדע.. אני בודקת כמעט כל דבר שמעלה בי התעניינות ושאלה.
אנשים מסתכלים על זה מוזר ולפעמים מרימים גבה..
אבל אם לחקור ולשאוף לידע נקרא חנוניות, who cares?!
אני אמשיך ללמוד ולחקור דברים שבאמת מעניינים אותי ותתפלאו, יש הרבה כאלה ;)
שמרו על קשר

אם אתם רוצים לשמור איתי על קשר אתם מוזמנים לשלוח לי מייל :)
אתם מוזמנים לפנות אלי על כל בקשה ושאלה
taltal1629@gmail.com
גיטרות.

אני יודעת שזה נשמע מוזר אבל יש לי אובססיה לגיטרות.
אני פשוט מתה עליהן. הן כל כך יפות ואני יודעת שכל כך כיף לנגן איתן.
כשאני רואה אחת אני ישר נדלקת ובוהה בה. אני יכולה שעות להסתכל על בן אדם שמנגן על גיטרה.
יש לי גיטרה, קראתי לה בלו. אני יודעת שזה נשמע מוזר שיש לגיטרה שלי שם אבל אני ממש מחוברת אליה והיא ממש יקרה לי
:)

תמונה ישנה אבל אני אוהבת אותה ;)
דמות מוערצת

Marlin monroe- אולי יגידו שהיא הייתה זונה.. וכן היא בערך הייתה אחת כזאת.. אבל הדברים שהיא אומרת הדברים שהיא מעבירה וכל מה שהיא ניסתה להעביר על הנשים בזמן שלנשים עוד לא ממש היו את כל הזכויות ותאמת שהיא כמעט הצליחה. היא דיווה אמיתית ואני מעריצה נשים עם כוח
Beyoncé

ביונסה ג'יזל נואלס קרטר, המוכרת לרוב בשמה הפרטי, ביונסה, היא זמרת, שחקנית ודוגמנית אמריקאית. במהלך הקריירה שלה ביונסה הייתה מועמדת ל-46 פרסי גראמי - שיא של כל הזמנים במספר מועמדויות לזמרת - ומתוכם זכתה ב-17 פרסי גראמי.
אז מי זאת ביונסה בשבילי? ביונסה בשבילי היא לא סתם עוד זמרת.. היא דמות שאני מעריצה לא רק בתור זמרת אלה גם בתור בן אדם. האופי שלה מדהים. דיווה שמעבירה את כל מה שהיא חושבת את הרגש שלה ביצירות שלה באומנות שלה.
היא שרה- את רוב השירים היא כותבת לבד וגם מלחינה.
היא רוקדת- לרוב עושה כורוגרפיה לבד
ועדיין יש לה משהו תמים ויפה בשירים שלה.. כי זה שלה.
היא לא בובת פלסטיק.. היא לא מרשה לעולם לסובב אותה כי היא מסובבת אותו לבד. היא עושה את מה שהיא אוהבת ומביאה את עצמה והיא מרגישה שלמה עם זה ובשבילי זה דבר מוערך מעל ומעבר!
היא מעודדת לטבעיות ולא מרשה שיעשו עליה פוטושופ כי היא לא רוצה להעביר משהו שגוי לעולם. ותכלס היא לימדה אותי המון!
בוא ותגיד לי איזה גבר אתה ...
07/07/2016 21:21
LoLa
 אני לא כועסת.. אני מאוכזבת.
ממך לא ציפיתי לדבר כזה. לא ציפיתי שתעשה את מה שעשית ושתתגאה בזה אחר כך.
פגעת בי הרבה יותר ממה שיכולתי לתאר אפילו .
אתה זה שהטפת לי כל הזמן הזה שאתה לא סומך עליי כי אני בוגדת, אתה זה שצעקת עליי ואמרת לי מילים כלכך קשות על דברים שלא נעשו בכלל. 
את כל העצבים שלך אני ספגתי ואת כל הכעס שלך אני ספגתי למרות שלא הגיע לי בכלל.
למרות שעשית את כל מה שעשית, למרות כל היחס שנתת לי אני המשכתי להילחם עלייך כי חשבתי שאתה יכול אחרת. כי ראיתי עוד צדדים שיכולים לצאת ממך. כי חשבתי שאתה טיפה שונה וטיפה אחר למרות כל מה שאומרים עלייך ולמרות כל הדמעות הכעס והעצבים שהוצאת ממני למרות כל הדברים שאמרת ופגעת-לא וויתרתי עלייך  כשתכלס לא נעשה כלום וכשבפועל לא קרה בכלל אתה הולך ובוגד בי אחרי כל זה?
ולשקר? לך יש עוד את האומץ לדבר על שקרים? 
ואז אחרי כל מה שקרה הבנתי שאתה לא יכול אחרת זה לא כי אתה לא יודע זה כי אתה לא רוצה. 
כי לא איכפת לך.. אתה לא שונה ולא אחר ואתה בדיוק מה שאמרו לי עלייך.
אתה בונה מעצמך כזה גבר והכל אצלך זה רק דיבורים 
אתה לא גבר ולא כלום 
אפילו אפס זאת מילה די גדולה בשבילך 
גבר לא דורך על כבוד של מישהי אחרת בשביל להעלות לעצמו את האגו.
גבר לא עושה את הדברים שאתה עשית.
אתה יודע רק לבכות ולהתלונן במקום להנות מהרגעים הקטנים שיש לך.
ופיספסת אותי..
פיספסת מישהי שקיבלה אותך כמו שאתה 
פיספסת מישהי שניתקה קשרים עם ידידים שלה בשבילך 
פיספסת מישהי שלא הייתה מוכנה לוותר עלייך וחיכתה לך בבית למרות הכל 
פיספת מישהי שנתנה לך את הלב והנשמה והייתה מוכנה לתת אפילו יותר בשבילך 
פיספסת מישהי שבאמת הייתה מוכנה להיות שם בשבילך בכל רגע נתון
מישהי שהייתה מחייכת מכל הודעה שלך ושמחה לשמוע את הקול שלך באמצע היום.
פיספסת אותי 
ועכשיו בוא אתה ותגיד לי איזה גבר אתה.. (:
2 תגובות
אולי.. אולי אני עייפה
01/06/2015 09:49
LoLa
השעה 8:00 
" טל תתרכזי את יודעת.. את יודעת!!! פשוט תרמי את העט שלך ותתחילי לכתוב את מה שאת יודעת!!"
העניים שלי קופצות משאלה לשאלה, מתרגלי לתרגיל.
 הן מתעייפות.. אני עוצמת עניים בשביל לקבל עוד כמה שניות של מנוחה ולהוסיף עוד קצת שניות של שינה לשעתיים שישנתי בלילה.
 " נו יחתיכת מפגרת עם מוח מעוות המבחן התחיל לפני רבע שעה אין לך זמן לבזבז! תפתחי את העניים תתחילי לפתור את השאלה הזאת"
אני כלכך עייפה שאני לא מצליחה לקרוא את השאלה כמו שצריך...
הנתונים מתערבבים לי במוח כמו מערבולת. 
מרוב עייפות אני לא מצליחה לסדר אותם כמו שצריך. 
וגם אם אני מצליחה להבין את מה שכתוב הנתונים מתחילים להתערבב לי עם השאר ואז גם את אלה שכבר הצלחתי להבין מתערבבים עם השאר. כלכך הרבה דברים בראש שלי.. הוא עוד שנייה מתפוצץ.
"נווו יפגומה, מבחן אחרון שלך במתמטיקה השנה! מה הקטע שלך מפגרת פשוט תסיימי עם זה. "
דיי.. זהו.. אני לא מסוגלת.. אני עייפה מידי..
אני כלכך עייפה שהעניין שלי נעצמות מעצמן.
אני נרדמת לכמה שניות. נלחמת בעניים שלי ופוקחת אותן שוב. 
אני מסתכלת על המבחן המזדיין הזה שתקעו לי אותו באמצע החיים.
השם שלי רשום בקצה הדף בכחול.. 
אני קמה במעט כוחות שנשארו לי מהלילה. 
מרימה את המבחן ומגישה למורה, הציון כבר ידוע -אפס.. 
אפס בדיוק כמוני ובדיוק למה שאני שווה. 
השעה 8:45 אני יוצאת מהכיתה בלי שום מילה.. 
אני עייפה נפשית 
אני עייפה פיזית 
אני עייפה מכל בחינה אפשרית 
ועכשיו לילה טוב אני אחפש לי איזה פינה מבודדת להירדם בה .
0 תגובות
שנה חדשה
01/11/2014 05:29
LoLa
שנה חדשה.. חחח כן אני יודעת קצת בדילאי כי נעלמתי אבל פאקינג שנה חדשה!
עליתי לתיכון שובצתי בכיתה חדשה ואני ממש מרוצה ממנה אני יותר עם החברים שלי עכשיו.
קרו כלכך הרבה שינויים שאני ממש רוצה לספר לכם ואספר לכם בהמשך מבטיחה!

אוקי אז נתחיל בשינוי המשמעותי ביותר, העליה לתיכון:
אז כשהגעתי לתיכון סוג של קיבלתי שוק כזה שקצת קשה להסביר 
דבר ראשון מהמבנה. התיכון שלנו בנוי בצורה ממש מוזרה ולוקח זמן להבין איך להתמצא בו ואיפה כל דבר נמצא..
דבר שני מהאנשים. כלכך הרבה אנשים במקום אחד. כלכך הרבה קבוצות שאפשר להשתלב בהם ושוב לחזור להיות בין האנשים הכי קטנים.
קצת מצחיק כשחושבים על זה אני די נהנת מיזה.
דבר שלישי מהשעות לימודים ומהמורים.. הגעתי למסקנה שלכל מורה בתיכון יש שריטה יוצאת דופן שמייחדת אותו ואני אתן לכם דוגמא:
בתיכון שלנו יש מגמת דרמה.. וכמובן כדי להעביר את המגמה הזאת צריך מורה לדרמה..
באחת ההפסקות עליתי לשכבת י"ב -בגלל שאנחנו השיכבה הכי קטנה ואפשר לדפוק את השישיסטים-יודנקים- בכל מצב אז תקעו אותנו בקומה הכי תחתונה (הכניסה היא כניסת קרקע והיא הקומה הכי גבוה ומשם מתחילים לרדת למטה)- בכל מקרה.. עליתי לשכבה של הי"ב לחברים שלי וכשאני לאט לאט מתקרבת לקומה בזמן שאני חושבת שהמדרגות האלה עוד יהרגו אותי אני שומעת צליל של חליל.. לא הבנתי מאיפה זה מגיע וכסוף סוף הגעתי לקומה של י"ב אני רואה את המורה לדרמה עומד במסדרון ליד חלון ומנגן בסוג של חליל מאולתר כזה לעצמו ואז הוא קלט אותי מסתכלת עליו בסוג של הלם הוא פשוט התקדם לכיווני בזמן שהוא מנגן והתחלתי לצחוק והוא התחיל לזוז בקצב של המוזיקה שהוא מפיק מהחליל ואני המשכתי להתקדם לכיוון הכיתה -קצת הוטרדתי הייתי אומרת- אהה יש עוד דוגמא!
המורה במגמת אלקטרוניקה כל הזמן מתלונן שילדים מפליצים לו בכיתה והוא פאקינג המציא חיישן שמזהה שמישהו הפליץ בכיתה וקולט מאיפה בא הריח XD כששמעתי על זה פשוט התחלתי להתפוצץ מצחוק ואני לא אשקר לכם גם בכיתי מצחוק!
יש עוד כלכך הרבה דוגמאות שעולות לי לראש כרגע ואם אני אתחיל עכשיו אני לא אסיים את הפוסט הזה..
השעות של הלימודים קצת קשות והמערכת לא קלה יחסית.. אבל אני לא אשקר לכם ואפילו יכולה לומר שאני נהנת מכל מה שאני לומדת בתיכון ושעשיתי את הבחירות הנכונות וכן.. אני קמה כל בוקר עם חיוך :)
בכל מקרה אם מעניין אותכם מה בחרתי את בחרתי את המגמות מדעי החברה- פסיכולוגיה וסוציולוגיה ומדעי המחשב.

 מפה אני עוברת לשינוי השני-השינוי בחיי החברה שלי:
אוקי אז החברה שלי פחות או יותר עשתה היפוך של 180 מעלות.. הכרתי המון אנשים חדשים הישנים עדיין נשארו וישארו זה ברור אבל הכרתי כלכך הרבה קבוצות של אנשים בכל מיני מקומות והכרתי את רובם בקיץ.
ועם זאת.. אני עדין מרגישה לבד.. כי אין לי שום קבוצה קבועה שאני שייכת אליה.. אני מחוברת לכלכך הרבה אנשים מקבוצות שונות שזה מבלבל מאוד ונגיד ביציאות שישי או שיש יותר מידי מקומות שמזמינים אותי אליהם ביום אחד או שפשוט אין לי עם מי לצאת וזה קצת מבאס..

ומפה אני מתחברת לשינוי השלישי שלי- השינוי העצמי שלי..
בקיץ כשהכרתי את האנשים החדשים שהם קצת יותר בוגרים ממני בארבע שנים (כן זה אולי נשמע מוזר ומטומטם אבל כן התחברתי לאנשים בגילאים שלא מתאימים לילדה בגיל שלי )
בכל מקרה למדתי על עצמי בזכותם ובזכות אחותי כלכך הרבה דברים!
גיליתי על עצמי כלכך הרבה דברים על עצמי שלא ידעתי קודם למדתי דברים חדשים שעזרו לי להמשיך ולהתקדם בחיים שלי
שיניתי קצת דברים באופי שלי ועם זאת גיליתי כמה דברים באופי שלי שדי פוגעים בי..
זוכרים את אד? מאחד הפוסטים שלי כתבתי עליו.. לא משנה בקיצור, אני והוא פעם אחת עשינו שיחת נפש והוא אמר לי שאני בן אדם נחמד יותר מידי. עצרתי רגע חשבתי ולא ממש הבנתי ואז שאלתי אותו - מה זאת אומרת? 
הוא ענה לי ככה: את בן אדם שאוהב יותר מידי ומביא אהבה לכלכך הרבה אנשים ובאמת שהאופי שלך מושלם בגלל זה אבל את נותנת לאנשים לגיטימציה לפגוע בך תמיד ואנשים רואים את זה בתור משהו שאפשר לנצל לכל מצב... אני מכיר אותך ואני יודע שאת תעזרי לכל בן אדם גם אם הוא האויב הכי גדול שלך אבל את שוכחת את זה שהאויב שלך אחרי שהוא יקום מהנפילה שלו הוא יחזור לתקוף אותך ולפגוע בך.
ואז הבנתי שהוא צודק.. 
 אני לא מוותרת על אנשים ולא מרפה. אני נלחמת על כל מי שאני יכולה עד הטיפת הדם האחרונה ועד שהם באמת לא יפגעו בי ויגידו לי "יבת זונה תעופי ממני ותעזבי אותי כבר בשקט" אני לא ארפה. אני לא יודעת להתנהג חרא לאנשים ולשים זין על כל אחד... לא יודעת וזה לא באופי שלי ולצערי זה חרא כי וואלה אולי רק התחילה השנה אבל נפגעתי די הרבה... זה תהליך שלפי דעתי או שאני אלמד אותו עם הזמן כשאני אפגע יותר מידי או שאני לא אלמד אותו בכלל כי זה לא משהו שמאפיין אותי ועוד משהו שגיליתי זה שהתמימות שלי כבר גובלת בסוג של טמטום אבל זה מבחירה, אני נראת אולי מאוד חמודה ותמימה כי אני מחייכת תמיד תמיד וצוחקת ועוזרת ויש לי גם מראה כזה.. אבל אני לא כזאת תמימה כמו שאנשים חושבים שאני.. יש לי יותר מידי ניסיון חיים כדי להיות יותר מידי תמימה.. התמימות הזאת מתוך בחירה ולמה? כי אני רוצה להיות אופטימית ואני רוצה לשמוח ואני רוצה להאמין שבכל מקום יש טוב שאנחנו לא תמיד רואים.. אני רוצה להאמין שאנשים לא יעשו סתם דברים כדי לפגוע במישהו כי אחרי הכל כולנו בני אדם ולכולם יש רגשות פשוט יש כאלה שמראים את זה יותר ויש כאלה שמראים את זה פחות. אני רוצה להאמין שכל אדם הוא אדם טוב עם עבר שקצת דפק אותו וגרם לו להראות את האופי שלו בצורה אחרת ולא כמו שהוא באמת.
ועוד שנוי נוסף ואני גם חושבת שאחרון הוא שינוי שאני עובדת עליו כבר חצי שנה- להרזות ולהעלות את הביטחון העצמי שלי.
אולי זה ישמע לכם כמו עוד משהו שילדה ממוצעת בגיל ההתבגרות אומרת מתוך חוסר ביטחון אבל הלהרזות ולהעלות את הביטחון העצמי שלי לא ממש קשור זה בזה..
אני לא ילדה שהיא יותר מידי שמנה אבל אני לא רזה.. אני שמנמנה וזה משפיע עלי המון.. הבטחון העצמי שלי לא בשמיים בגלל זה כי אני יודעת שאני מסוגלת לכלכך הרבה דברים אבל לא עושה אותם בגלל החוסר הביטחון שיש בי אם זה במראה או אם זה בכל דבר אפשרי...
אז התחלתי לעבוד על הביטחון העצמי שלי או לפחות לנסות לשדר את מה שכמעט אין לי.. וזה עובד די טוב תאמת ואני אכתוב על זה פוסט כי אני מאמינה שכמו שזה עזר לי זה יעזור לעוד ילדים עם אותה הבעיה...
והקטע של הלהרזות.. אני חייבת את זה בשביל עצמי.. אני רוצה להראות יותר טוב ולהיות יותר בריאה.. 
בניתי לעצמי אימוני כושר של 2-3 פעמים בשבוע שהתחילו בהליכות של שעה התקדם לריצות קצרות של חמש דקות רצופות והמשך של מסלול הליכה ועכשיו אני בריצות ארוכות של 15 דקות רצופות ועוד מסלול הליכה של 30 דקות אחרי שאני ארד במשקל שלי אוריד שומן בצורה טובה יותר אני אתחיל בהליכי חיטוב... שניתי את התזונה שלי לקצת יותר בריאה... והשינוי שלי מתקדם לא רע!

טוב בכל מקרה, השינויים האלה השפיעו עלי לטובה וגם לרעה.. עזרו לי לראות את העולם במשקפיים אחרות עם מספר יותר מחודד וורודים יותר שנותנים לי את הזכות ואת הכוח להמשיך הלאה, ללמוד עוד, לראות את עצמי בצורה שונה לגמרי.. להגיד שלום לטל הקודמת של אתמול ולהגיד שלום לטל של היום.




 
3 תגובות
המקום שלי
14/06/2014 15:42
LoLa
לכל אחד יש מקום משלו. מקום בו הוא יכול להרגיש שליו יותר.
מקום שהוא מגיע אליו כשהוא כועס כשהוא עצוב כשהוא רוצה לפרוק הכל או שהוא פשוט רוצה קצת שקט.
וכשהוא מגיע למקום הזה אז הוא שוכח מהכל, פתאום כל הבעיות נראות כל כך קטנות ולא חשובות שהן נעלמות בן רגע.
גם לי יש מקום כזה. מקום שקט בלי אף אחד. אני מגיעה לשם כל פעם כשאני עצובה או כועסת.
יש שם עץ ומתחת ספסל וליד יש נדנדה קטנה לילדים מסביב הכל שיחים וליד העץ יש שביל שמוביל למדרגות שמובילות לרחוב מסויים בשכונה
אז כמו בכל דבר למקום הזה יש סיפור משלו. לא סיפור עצוב, והסיפור הזה עדיין לא נגמר. הוא פשוט ממשיך עם השנים וכל פעם נוסף משהו אחר.
אז אני קוראת למקום הזה עץ. בגלל העץ הגדול שנמצא שם והוא בעצם הדבר הכי חשוב שיש שם ועוד מעט גם תבינו למה. 
הכל התחיל כשהייתי קטנה, סבא שלי היה לוקח אותי תמיד לטיולים בעיר. היינו הולכים שעות על גבי שעות על גבי שעות בעיר ונהנים מהנוף ההררי שיש לנו בעיר. הטיולים שלנו תמיד היו מתחילים משם בגלל שהמקום הזה נמצא בדיוק ליד הבית שלי. דקה הליכה בדיוק הביתה.(המדרגות שנמצאות ליד הובילו לבית הקודם שלי שבו הייתי גרה) 
וכל פעם היינו נתקעים שם המון זמן. משהו בעץ הזה והירוק הזה שהיה שם משך אותנו אליו. יש שם גן משחקים ממש קטן-לא ממש גן משחקים יותר בקטע של מתקן או שניים וזהו- הייתי אוהבת לשבת על הקרוסלה הקטנה שהייתה שם וסבא שלי היה מסובב אותה  באיטיות והיה שר לי שירים או מספר לי סיפורים. תמיד הייתי מגיעה לשם עם סבא ומתיישבת לידו ומבקשת ממנו שיספר לי סיפור שם. 
כשגדלתי קצת יותר הייתי בגיל ארבע נדמה לי, סבא שלי היה יוצא איתי ועם אחי הגדול לטיולים בדרך כלל זה היה אני ואחי הגדול ורק לעיתים רחוקות רק אני וסבא. הוא היה מוציא אותי ואת אחי הגדול לשחק בחוץ והוא היה מלמד אותנו לרכב על אופניים או סקייטבורד או רולר בליידס. 
בדרך כלל היינו רוכבים על אופניים.
אחרי שהיה נמאס לנו היינו שמים את האופניים בצד. 
אחי הגדול הוא בן אדם מאוד אנרגטי והוא היה מטפס על כל דבר אפשרי. העץ הזה הוא גדול מאוד גבוה ורחב מאוד.
הוא תמיד היה ירוק. גם בחורף וגם בקיץ הוא תמיד ירוק. הוא משך את העין של אחי הגדול ואחי התחיל לטפס עליו. זה לא היה קשה לטפס עליו וזה נראה כאילו הוא רק מזמין אנשים לטפס עליו.הוא אפילו סוג של בנוי כך שאנשים יכולו לטפס עליו בקלות. ואני כמו ילדה קטנה התחלתי לעשות אחריו. 
היינו עולים למעלה וסבא שלי היה מדריך אותנו איך לעלות לשם בצורה נכונה כדי שלא ניפול. 
היינו יושבים שם קרוב לשעה. מסתכלים על כולם ורואים את כולם מגבוה. מרגישים את הרוח הנעימה של העלים וכשעלים מרשרשים בגלל הרוח נדמה לך שהם מדברים אלייך צוחקים איתך ומרגיעים אותך. הנוף שרואים משם רק מוסיף לתחושת ההיי שאתה מרגיש כשאתה נמצא עליו.
היינו עושים את זה המון עד שאחי התבגר והוא הלך לשחק כדורגל עם הילדים בשכונה במגרש וסבא כבר הפסיק ללכת איתי לטיולים כי הייתי מבוגרת מספיק ללכת לבד. 
המקום הזה נשאר שלי עד היום. 
הוא שקט ושליו כל כך וכל פעם שמגיעים לשם יש רוח נעימה וקלילה. הצבע הירוק תופס את העין והעלים שעל העץ מתחילים לרשרש ולמשוך אותך אליו כאילו העץ קורא לך כדי להירגע בו. כל פעם כשאני מגיעה לשם אני מגיעה עצובה או כועסת או עצבנית או שאני סתם מחפשת קצת שקט, אני עולה על העץ, ומתיישבת על ענף,נשענת על ענף אחר מסתכלת על הנוף של הר, עוצמת עניים ונרגעת. 
אז זה המקום שלי ורק שלי.
שבוע טוב :) 
אוהבת המון Lola <3

3 תגובות
מכתב לאבא
21/05/2014 23:14
LoLa
אז כן... אולי הגזמתי קצת עם התגובה שלי, אתה יודע אני די דרמה קווין בזמן האחרון, אבל זה עדיין לא מצדיק את המעשים שלך.
לשקר אצלי אין מחילה ואני שונאת שקרים אתה יודע את זה, ואתה עם כל הטימטום שלך מחליט לשקר לי כל פעם מחדש וזה עצוב.
זה עצוב שאתה יודע את כל זה ואתה עדיין משתמש בזה כי אתה יודע שאני הולכת להאמין לך ולתת לך את כל האימון שיש לי אלייך ואתה כמו אידיוט תשבור הכל ותרסק לרסיסים קטנים כמו כל פעם.
אבא אמור להיות הגבר היחידי שבת יכולה לסמוך עליו. אז למה אתה לא נותן לי להרגיש ככה? 
למה אני לא יכולה לסמוך על אף אחד?
אתה משקר לי כדי להשיג את הרצונות שלך ומשתמש בתמימות שלי כל פעם מחדש, וכן עלי זה נמאס.
אתה משקר לי אני מאמינה לך ונותנת בך אימון מלא כי אני לא חושבת שתקשר לי עוד פעם כי לא עולה לי לראש שום אינטרס שתקשר לי ואז אני מגלה שיש ואני נפגעת. אני נפגעת כל כך חזק שאין לך מושג עד כמה.
אתה יודע? שינאה זאת מילה כל כך חזקה עם משמעות כל כך קשה בשביל שאני אשתמש בה. 
ואני השתמשתי בה נגדך.. פשוט עמדתי שם עם עניים שבורות מלאות בדמעות ואמרתי לך בפנים״ אבא אני שונאת אותך״ וכנראה זה כאב לך. 
אני אפילו לא יודעת איך הרגשת עם זה כי נשארת עם אותו פוקר פייס שיש לך על הפנים ואפילו לא הגבת על זה. 
אבל כן, ממש כעסתי עלייך. אני כועסת עלייך כשאתה מתנהג כמו אגואיסט ומניאק שלא איכפת לו מכלום אלה רק מעצמו.

פלאשבק: 
יום שני לחג פסח. אבא עשה ארוחה אצלו בבית וכמובן אבא שלי בסוף הארוחה מוציא את הנרגילה מגעילה שלו.
אני נורא רגישה לריחות במיוחד לעשן. אני מריחה ריחות מקילומטרים במיוחד ריחות של עישון סיגריות נרגילה וכו׳..
הריח הזה של הנרגילה עושה לי בחילה במיוחד אחרי הארוחה. פעם אחת הקאתי מיזה והוא כמו מטומטם אומר לי שאולי בקצב הזה אני סוף סוף ארזה.
״ אבא אני מבקשת ממך לא לעשן אתה יודע שזה עושה לי רע..  אני מבקשת״ 
״ אני עושה מה שאני רוצה בבית שלי.  לא טוב לך עופי מפה״
לקחתי את החבילת מפיות שהייתה על השולחן וזרקתי עליו ופגעתי בנרגילה בטעות. הנרגילה התחילה להתנדנד והגחל עף על המכנס של אבא.
הגחל התחיל לשרוף את המכנס של אבא ועלה טיפה באש. אבא הוריד מהר את המכנס תוך כדי שהוא מקלל אותי.
ואני והאחים שלי צוחקים. הוא בא להחטיף לי ואחי הגודל עצר אותו בגופו. - לא שאני לא הייתי עושה את זה בעצמי אבל אח שלי פשוט מנע פגיעה של שנינו- ואני התפוצצתי מצחוק וברחתי. 

תכלס זה הגיע לך זה ששרפתי לך את המכנס זה עוד כלום למה שמגיע לך.
״ אולי בקצב הזה סוף סוף תרזי קצת״ אני אפילו לא יודעת מאיזה מקום זה הגיע.
ממקום של כעס? זלזול או הומור? זה לא כזה משנה עכשיו... 
אני שונאת את זה שאתה אפילו לא מוכן לקבל אותי כמו שאני. אני זוכרת שפעם אמרת לי שיש לך שלושה בנים ולא שני בנים ובת. 
אני יודעת שאמרת את זה בצחוק אבל בכל צחוק יש טיפה של אמת לא? 
דיברתי על זה עם המורה לדרמה שלי.. הוא כמו סוג של פסיכולוג שלנו וחשוב לו לשמוע את כל הדברים האלה בשביל הצגה שאנחנו מעלים והוא נתן לי נקודת מבט של אבא.. הוא הצליח להרגיע אותי קצת ולתת לי נקודת מבט אחרת שעדיין לא מצדיקות את המעשים שלך אבל הצליחו להרגיע אותי לאט לאט. המקרה של השקרים שלך לא יעבור לך בשתיקה. אני אולי אסלח לך אבל אני אזכור את זה לתמיד.. בינתיים אני לא יכולה לדבר איתך. אני צריכה עוד קצת זמן כדי לסלוח. 
אבל בכל מקרה.. אני אוהבת אותך. אני יודעת שאני לא מראה את זה אבל אני אוהבת אותך.
שלך תמיד ולנצח ג׳ון -ככה אבא שלי תמיד קורה לי-
2 תגובות
יום הזכרון לחללי צהל
16/05/2014 17:31
LoLa
אולי זה קצת מאוחר מלדבר על זה אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. משפט שכל כך כואב לשמוע.
שבוע לפני יום הזיכרון אני נכנסת לMODE של כעס ועצב ופתאום כל מה שיש לי לא נראה כמובן מאליו.
זה לא מובן מאליו שיש לי מדינה כל כך מפותחת וזה לא מובן מאליו שכל כך הרבה דמים נשפכו כדי שאני אוכל ללכת לישון  בשקט בלילה.
כמו שכתבתי בפוסט הקודם. כל פעם כשיש יום זכרון אז האווירה נעשת לקודרת בעיר. העננים נעשים אפורים ונעשה קריר ויש שקט מסביב.
השנה זה לא קרה. השנה לא היה קריר אלה היה חם רצח והשנה השמיים לא נעשו לאפורים אלה היה שמש כל כך חזקה שהייתי יכולה לקבל שיזוף חולצה אם הייתי לובשת חולצת טריקו רגילה. אבל היה שקט. שקט בכל מקום. אפילו בכביש הראשי היה שקט למרות כל המכוניות שעברו.
השנה התנדבתי להשתתף בטקס העירוני.
קיבלת טקסט מסכם של הטקס והשנה הטקס התנהל בחוץ על במה מבטון שבנויה שם תמיד ליד מבנה הנצחה של חיילים שגדלו בעיר ונהרגו.
השעה 18:00 לבשתי ג'ינס כהה גופיה לבנה חולצת מועצה מכופתרת לבנה ייצוגית ויצאתי לאוטובוס כדי להגיע למקום הנצחה- יד לבנים.
השנה היה כל כך חם שפחדו מאוד שמשמר הכבוד יתעלף כמו שהתעלפו בשנים הקודמות בכל טקס כמעט. אז הביאו אקסטרה של מים קרים ומי קרח.
עמדנו מאחורי הקלעים על הדשא. השעה 19:58 והטקס מתחיל. הקריין יוצא עם המחצרץ -ההוא שמנגן על החצוצרה בזמן שהדגל יורד לחצי התורן- (אני פשוט לא יודעת איך לקרוא לו) והמתופף שהוא במקרה אחד הידידים הכי טובים שלי וגם משמר הכבוד עלה לבמה.
20:00 נשמעה הצפירה. עמדתי עם עוד כמה ילדים מהצופים מד"א המדצ"ים ואחריי -תנועות נוער בעיר שלנו-.
מרוב בהלה של הצפירה תפסתי למישהו את היד והרפתי לקראת הסיום. הוא קצת נלחץ בהתחלה אבל הוא הבין את הכוונה 
 הקריין שוב התחיל את הטקס כולם חזרו לשבת. 
הקריאו את יזכור והעלו את ראש העיר לדבר.
הוא שפך את הלב ואת רגשותיו בפני כולם והוא ניסה להעביר אלינו מעט מהצער שהוא מרגיש כאב שקול.
הבן שלו, נהרג בזמן שניסה לעצור בגופו שני מחבלים שניסו להפציץ מופע של הפסטיגל לפני כמה שנים. במותו הוא הציל אלפי משפחות ילדים ותינוקות שבאו להנות עם ילדיהם והוריהם בפסטיגל שמתקיים כל שנה כרגיל. כשהוא סיים את נאומו הקריין המשיך להקריא ועבר לטקס חלוקת זרים. בטקס נשמעו שמות הנופלים עוד כמה טקסטים של מועצת הנוער ושירים כמו החול יזכור וכל עוד נשאר לאהוב שאותם שרו שני בוגרות של הלהקה שלנו.
אחרי השיר תורי הגיעה ניגבתי את הדמעה שזלגה על פני ויצאתי לבמה. אור גדול מהתאורה סנוור אותי והתקדמתי לעבר המיקרופון סידרתי אותו וסימנתי עם הראש לנגנית הצ'לו להתחיל לנגן היא התחילה לנגן. היא בחרה לנגן את השיר אנחנו שנינו מאותו הכפר ספרתי חמש שניות בלב והתחלתי להקריא את הטקסט. בזמן שאני מקריאה את הטקסט אני שרה את השיר בלב 
"הכבוד הגדול ביותר שאפשר להעניק לכל המתים הרבים..." ובלב אני שרה בלב בוכה "אנחנו שנינו מאותו הכפר אותה קומה אותה בלורית שיער אותו חיוך דיבור מה יש לומר. כן אנחנו מאותו הכפר." הרמתי את עיני מהטקסט וראיתי את ראש העיר. נועץ בי מבט.
נתקפתי בהלה וזלגה דמעה על פני. המשכתי לקרוא וכשסיימתי את דברי חיכיתי שהנגנית צ'לו תפסיק לנגן והקריין חזר לבמה.
תם טקס יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה הקהל מתבקש לקום לשירת ההמנון.
 
פלאשבאק:
יום ראשון, שיעור שלישי שיעור של"ח.
המורה שלי לשחל הוא הבן אדם הכי מוערץ עלי מכל המורים.
הוא בן 36 שחור ממש. הוא הודי. יש לו חוש הומור גבוה ובשיעורים הוא מדבר איתנו בגובה העניים ואין שיעור אחד שאנחנו לא יוצאים בוכים מצחוק מהמור הרב שיש לו. אותו בן אדם הוציא בפסיכומטרי 700 ומשהו והוא עדיין מורה לשלח כמה אירוני..
בשיעור הזה הוא דיבר איתנו על יום הזיכרון. הוא אח שקול ונהרג לו חבר טוב באחת המלחמות.
הוא סיפר עליו בקצרה וניסה להסביר על האישיות שלו. ראו את הצער והכאב שיש לו על אותם אהובים שהוא איבד.
הוא ביקש מאיתנו בהמנון להרים את הראש ולשיר אותו בגאווה. כי אין לנו ארץ אחרת ונשפכו המון דמים כדי שאנחנו נוכל לשבת בשקט ללמוד.
"בזמו ההמנון.. אל תורידו את הראש. תרימו אותו בגאווה. אל תיהיו עצובים בכך שיש לנו מדינה ואל תשפילו מבט. תרימו את הראש בגאווה ותנסו ותזכרו בנופלים שבזכותם אתם עומדים היום."

התחילו לשיר את ההמנון. עמדתי בעמידת יהלום כמו המשמר הכבוד והרמתי את ראשי בגאווה.
המדינה הזאת היא המדינה שלנו. אני לא ימנית בדעות שלי אבל גם לא שמאלית. אני חושבת שלחיות בשלום עם ישראל זה אפשרית וכדי להגיע להסכם שלום גם הצד השני צריך לוותר בדיוק כמו שישראל מוותרת. אני גאה במדינה שלי אני מידי פעם מתביישת בממשלה . אבל המדינה שלי היא מקום שבו אני ארצה להקים משפחה ולפתח קריירה ויותר מכל, בבוא הזמן אני אשרת אותה בגאווה ואני מקווה מאוד שביחידה קרבית לימדו אותי בבית לאהוב את המדינה ואימא שלי ניסתה ללמד אותנו כמה שיותר נאמנות למדינה.  -הינה הפטריוטיות שבי יוצאת שוב-. 
אני מדמיינת לעצמי בראש חייל בן 19 מאבד את חייו כדי לשמור על מדינתו שאליה הוא נשבע אימונים.
הוא כבר לא יחזור הביתה ולחיבוק החם ואוהב של אימא. והוא לא יזכה להגיד יותר להוריו "אימא, אבא... זה בסדר. אני מסתדר אני לא צריך יותר כסף" הוא לא יזכה לשמוע את מילד קטן את המילה אבא ומהאהובה שלו לשמוע "אני אוהבת אותך" הוא לא יזכה לעבוד ולפרנס. הוא לא יזכה ללמוד ולהתקדם בחיים. והוריו לא יזכו לחבק את בנם האהוב. אם הטובים תמיד מנצחים איך זה שהחיילים שלנו עדיין מתים?
למה פרחים אסור לקטוף וחיילים מותר? למה במקום לחזור עם דגל ביד הם חוזרים עטוף בו?

משפחות שקולות- אנחנו איתכם. מחזיקים את ידכם ועומדים מאחוריכם. אנחנו איתכם בכל הכאב והצער ועומדים לרשותכם תמיד

3> LoLa 
1 תגובות
ימי זכרון.
02/05/2014 20:21
LoLa
דווקא בתקופה הזאת אני נמצאת בלחץ של חזרות.
רובם הגדול בלהקה להקלטות ולחזרות שירה וריקוד והשאר לחזרות של טקסים שמקיימים בעיר. 
אבל יש משהו בימי הזכרון האלה שמשפיעה על האווירה כולה והמזג האוויר של העיר שלי כל שנה מחדש. 
מחשיך נורא מוקדם, השמיים נעשים אפורים פתאום והכל מכוסה עננים כאילו עוד מעט הולך לרדת גשם, אבל זה לא ילך לקרות. 
נעשה קריר יותר והאווירה נעשת קודרת. יש שקט ברחובות. לא שומעים אפילו את הרעשים הקטנים האלה של הטלויזיות עם ווליום גבוה שיוצא לרחובות. דממה בכל מקום. 
כל שנה זה ככה ומפתיע אותי כל פעם מחדש המזג האוויר, כאילו אפשר לשלוט על זה ועשו ככה בכוונה.
אז היום הזכרון הראשון שהיה הוא של יום השואה ולגבורה.
אם תשאלו אותי, יום השואה הוא אחד מימי הזכרון שמרתקים אותי יותר מכל. 
כל שנה הבית ספר שלנו מארגן לנו לשמוע עדות חייה מפי של אנשים שחוו זוועות נוראות ומזוויעות. 
הם מספרים הכל כסיפור אגדה אך זה נישמע כל כך לא אנושי שקשה לתאר את זה. קשה לי כל כך להבין את מה שבאמת קרה שם וזה נישמע כל כך לא הגיוני שהאנושות כולה הגיעה לנקודת שיא מזוויעה כל כך. לצערי אני יודעת שגם כיום יש טווח באנשים במקומות בעולם והעולם לא מצליח לעשות עם זה כלום. צריך לקום מהאדישות שאנחנו נמצאים בה עכשיו ולפתוח את העניים להציל נשמות טהורות שלא חוו עדיין כלום ועכשיו חווים זוועה נוראה. יום השואה, היסטוריה, לאסוף עוד קצת פרטים לאט לאט ולחבר הכל. 
הייתה לי פעם שכנה, גם היום היא קיימת אך אני לא ראיתי אותה בשנה האחרונה. 
קראו לה הדסה. הדסה הייתה רזה מאוד עיניה היו גדולות במיוחד שערה היה דליל והתספורת שלה הייתה קצרה כמעט קצוצה. היא תמיד הייתה סוחבת שקיות מבד שכדי לסחוב אותם הייתה צריכה לעקם טיפה את גבה כי הן היו כבדות, לא משנה כמה פעמים היו מציעים לה עזרה כדי לסחוב אותם היא הייתה מסרבת לעזרה. היא הייתה סוחבת אותם המון והיא הייתה בן אדם חזק. היו לה קמטים מתחת לעניים וליד העניים כשהייתה מחייכת. לא משנה עד כמה שהיא הזדקנה תמיד הייתה זריזה ומהירה וחייכנית. היא אהבה מאוד ילדים.
אני זוכרת אותה, היא הייתה כל כך אופטימית תמיד עם חיוך על הפנים. כל פעם כשהייתה עוברת ליד הגן שלי או שהייתה עוברת ליד ילדים הייתה מביאה לנו סוכריות. כל הילדים בשכונה שלי אהבו אותה. יום אחד ראיתי אותה וכמובן רצתי אליה בקריאות שמחה ודילוגים. חיבקתי אותה והיא הניחה את השקית שהייתה בידה על הריצפה וחיבקה אותי, היא הרימה לרגע את ידה, וראיתי מספר על ידה. בתור ילדה תמימה ומפגרת שאלתי אותה,
 מה זה? 
היא כמובן לא ענתה, היא שתקה לא הבנתי כל כך למה היא שתקה והייתי כל כך סקרנית שנעצתי בזה מבט והיא היא הסתכלה עלי ואמרה
 ״אולי כשתגדלי קצת, אולי אז אני אספר לך אבל בנתיים את ילדה קטנה ותמימה, תהני מהילדות שלך חמודה״ עד היום המשפט הזה מהדהד בראשי. 
לפני שנה בערך ראיתי אותה, היא חזרה מבקור בחיפה אצל הנכדים שלה וכמו תמיד הייתה עם השקית
חרוצה וחזקה עם חיוך על הפנים. היא התקשתה לזהות אותי כי היא לא ראתה אותי במשך תקופה של חמש שנים וכשהיא זיהתה היא חייכה חיוך רחב וסיפרה לי קצת על עצמה. אבל הסיפור שלה עדיין נשאר לי כחידה כי היה כל כך קשה לי לשאול אותה את אותה שאלה ששאלתי כשהייתי קטנה. 
היא סיפרה לי שיש לה ילדים בחיפה ויש לה שם נכדים לכן היא רוב הזמן נמצאת שם כי היא עוזרת לילדיה לטפל בהם. ולכן היא לא הייתה פה תקופה ארוכה. חייכתי, חייכתי חיוך של נצחון, אולי הנצחון הוא לא שלי אבל אני חלק מהניצחון הזה. היטלר ימך שמו ונאמניו הנאצים ימך שמם ניסו לרצוח עם שלם בדם קר ואכזריות מזוויעה. הוא ניסה להשמיד עם שלם שנמצא בגלות ללא מדינה שהיה קיים לאורך כל ההסטוריה האנושית כולה אך ללא הצלחה. כל האנשים שהוא הכניס למחנות עבודה ובדרך כלל אנשים שהיו עם מספר על היד היו מפולין וגטאות גדולות כמו אושוויץ טרבלינקה וכו. 
כנראה שהדסה הייתה אחת מהם וניצלה. הם ניסו לרצוח אותה ואת משפחתה, אולי הם הצליחו לרצוח אותם ואולי לא אבל היא נקמה בהם. היא נקמה בהם בילדים ונכדים ואנחנו נקמנו בהם במדינה שלמה מפותחת עם טכנולוגיה מתקדמת וחכמה. בסך הכל עם כל הקשיים שיש לנו יש לנו מדינה נפלאה. -ואו הפטריוטיות שלי פורצת החוצה- אנחנו חלק מהניצחון הזה, מהנקמה הזאת. גם אם אין לנו קשר דם לאנשים שהיו בגטאות וחוו זוועות אבל אנחנו חלק מיזה אנחנו חלק מהנקמה שלהם. 
ויום הזכרון לחללי צהל? אספר איך הוא יעבור עלי בפוסט הבא.


שבת שלום בלוגרים אוהבת המון LoLa<3
0 תגובות
שקר
16/04/2014 17:17
LoLa
שקר-מילה אחת עם שלוש אותיות. מילה קטנה יחסית אך עם משמעות גדולה. 
מאז ומעולם שנאתי שקרים. כל חיי חייתי בשקר, והכחשות. 
היו מבלבלים אותי כדי שאני לא אדע את האמת. לא היו מספרים לי הכל רק חלק ואז משקרים. 
תמיד שנאתי שקרים. אני שונאת שקרנים, אני באמת שונאת שקרנים. 
תמיד הייתי בחורה של אמת. תמיד ידעתי לגלות אמת, לזהות שקרים לפי סמנים שמופיעים. 
גמגום קל, חוסר ביטחון באמירה, תזוזות, התחמקויות וגירוד קל כל אלה סימנים שבזכותם אני מזהה שקר ואני מזהה מהר מאוד. 
אך לפעמים קורה שאין את הסמנים האלה ואז אני מסתכלת על העניים. העניים אף פעם לא משקרות. תמיד אומרות אמת. 
כשאני מגלה אני לא אומרת ישר, שואלת שאלות מציקות ומעצבנות והכל נראה בסדר גמור, אבל מבפנים? מבפנים אני נקרעת ונשרפת בשנאה וכעס. 
כמה משעשע זה לשמוע שקר כשכבר יודעים את האמת.  הדמעות זולגות לאט, דמעות יבשות שצמאות לאמת.
אולי זה שקר לבן, שקר קטן, זה לא יפגע-זה כן, זה קורע ושורף אותי מבפנים שממציאים לי סיפורים.
אווח.. כמה שהשקר יכול ללטף ולהנעים בהתחלה כשהוא מוחבא ומוסווה אבל כשיוצא ונגלה כמה שהוא כואב. 
אז אם זה כך, לשקר אין רגליים ובסופו של דבר מתגלה, וכן הוא פוגע גם בך-למרות שאתה זה ששיקרת.
אז למה לא להגיד את האמת? להגיד את האמת ישר בפנים בלי מריחות ובלי סיפורים. 
עדיף אמת כואבת מאשר שקר מלטף 
8 תגובות
זה שוב קרה..
09/04/2014 16:47
LoLa
זה כבר לא חדש לי. אותו סיפור כאב ועצוב ריסק את הלב שלי לחתיכות קטנות יותר מפעם קודמת.
אותו סיפור שפגע בי כל כך חוזר שוב ומלמד אותי מחדש להיות חזקה ולהתגבר על הכאב ולשמור על האופטימיות עם כל הכאב.
יש בזה שני צדדים. צד הטוב- שאני לומדת להיות חזקה יותר
צד רע-שאני פגוע שוב ושוב בוכה מידי פעם כי זה עצוב כי קשה לי להתגבר על זה.
שוב אני מתאהבת שוב אותו קטע שיש עליות ומורדות אבל מתגברים ושוב חוזרים להיות כמו קודם ואז באה חברה טובה ולוקחת לי אותו.
זה לא שזה ממש אשמתה אבל זה לא מוריד מהפגיעה ולפעמים זה קצת הרבה יותר כואב.

אז אד.. ככה אני קוראת לו. זה קיצור שהמצאתי לשם שלו בגלל שיחה מאוד מפגרת שהייתה בנינו.
אד- הדבר הראשון שתראו כשתסתכלו עליו זה עניים גדולות בצבע שחור חום ושפתיים בשריות .
שני הדברים האלה פשוט מושכים אותי אצל גבר. -אה וגיל גם מושך אותי אצל גבר. רק אם הוא יהיה קצת יותר מבוגר ממני אני אמשך אליו יותר מאשר מישהו שהוא צעיר ממני. דפקה שיש לי בראש ^_^-
גבוה מטר שבעים ושמונה אם אני לא טועה טיפה שרירי עם קוביות *~* 
שיער שחור קצוץ בדרך כלל עם זיפים אבל לא זיפים של גבר בן ארבעים אלה זיפים של נער שנותן לעצמו מראה מבוגר.. יש לו קול נמוך ובאס מאוד. 
החיוך שלו הוא חיוך גדול ורחב והצחוק שלו? הצחוק שלו הוא צחוק מתגלגל. הוא ילדותי מצחיק חכם חברותי רגיש והרשימה עוד ארוכה.

אז איך הכל התחיל? הכל התחיל בקיץ, כשהכרתי את הי"אלפים והתחלתי לצאת איתם.(הוא גם מי"א)
לא הכרתי אותו בהתחלה. הכרתי רק שלושה חברים שלו ולאט לאט התחלתי להכיר גם אותו. פעם ראשונה שראיתי אותו זה היה כשהוא התחיל לצאת עם החברה הכי טובה שלי. כשראיתי אותו לא ממש הצלחתי לקרוא אותו כמו שאני מצליחה עם אנשים אחרים -בדרך כלל אני מצליחה לזהות אשיות כללית רק ממבט לתוך העניים שלו ולהבין פחות או יותר מה קורה איתו. אני לא יודעת איך להגדיר את זה אבל זה תחושות שיש לי וב99% מהמקרים צדקתי.-לא יכולתי לזהות מה איתו ומיהו בגלל שהיה לו מבט ריקני בעניים וזה סיקרן אותי. סיקרן אותי מה עובר לו בראש.
אחרי בערך חודש וחצי הם נפרדו, והוא היה שבור ואני?אני בגלל סיבות שקרו התרחקתי פחות או יותר מאותה חברה ולא מכוונה רעה וזה משהו שקר בטעות ועד היום זה קורה לצערי.
והתקרבתי יותר אליו. התחלתי להכיר אותו, והתחלתי לפתח איתו קשר, משם זה המשיך לשיחות ויציאות משותפות. בגלל שהוא היה שבור -לפחות ככה אני חושבת- הוא נתן לי יחס אחר ונתן לי להשלות את עצמי וזה לא משהו שקרה מכוונה. לא הייתה לו כוונה לעשות את זה בכלל זה פשוט קרה. אני פיתחתי אליו רגש מסויים וניסיתי לשבור מחסומים וחומות שבניתי עם השנים ודי הצלחתי ועם הזמן פשוט נפתחתי אליו ופיתחתי אליו רגש חזק שנקרא התאהבות.
הצלחתי להתחיל שיחות ולהזרים אותם ולא לתקוע באמצע כמו שהייתי עושה פעם. כשהרגשתי את אותו הרגש אז סיפרתי את זה לחברה שלי באחת ההפסקות בבית ספר. היא הייתה היחידה שידעה עליו. ואני לא יודעת איך אבל הם התחילו לדבר. הם התחילו לפתח קשר בינהם ודיברו הרבה והייתי בקנאה בה ברמות מטורפות. אותי הוא שכח בערך היינו מדברים פה ושם ואני הרגשתי רע וידעתי שזה הולך להיות הסוף. אז כתבתי עליו פוסט -כאב יבש-
אחרי שכתבתי את אותו פוסט הם התרחקו ואין לי מושג למה.. גם לא שאלתי אבל הרגשתי קצת יותר טוב אחרי זה עם כמה שזה נישמע רע. החברות שלי ראו את הפוסט והתחילו לשאול שאלות במיוחד אותה חברה שקצת התרחקה ממני. קצת התביישתי לספר לה אבל סיפרתי לה. היא פירגנה לי ולמרבה הפלא גם ניסתה לעזור לי איתו ועזרה לי עם הבעיות שהיו לי.
התקרבנו שוב והייתי בתקופה קשה בגלל כל מיני דברים שקרו. עדיין לא יצאתי ממנה אבל הוא היה שם בשבילי תמיד. הוא היה מעודד אותי ומצחיק אותי כמו תמיד ואני הייתי שם בשבילו כשהוא היה מרגיש רע והייתי עושה את אותו הדבר. הוא נתן לי את התחושה שהכל בסדר והרגש שלי שהיה כלפיו גבר יותר.
הכל היה טוב עד לפני שבועיים. אני וחברה שלי יצאנו לים ביום שבת בתחילת החודש הזה. התחלנו לדבר אחת עם השניה ועשינו שיחות כאלה משותפות ואיכשהו הגענו לדבר עליו
היא סיפרה לי שהיא חושבת שהם בקטע ושיש משהו בינהם ושהיא לא יודעת מה הולך איתו. אני כמו מפגרת ישבתי הנהנתי הקשבתי וחייכתי. אבל מבפנים? מבפנים נשברתי לחתיכות קטנות וידעתי שהכל מעכשיו הולך להשתנות. 
לא סיפרתי לה את מה שאני מרגישה אליו באותו יום אבל סיפרתי לה חמישה ימים אחרי, היא אמרה לי שהיא מצטערת והיא הייתה חסרת טאקט וזה בסדר ושאני לא אפסיק לדבר איתו (היא ידעה שאני הולכת לוותר עליו) כי היא יודעת כמה הוא חשוב לי ואין לה מושג מה הולך בניהם. 
באותו היום הייתה החתונה של אחות של חברה משותפת שלנו ושנינו הוזמנו. היום הזה בליבל אותי לגמרי. היום הזה היה הפעם הראשונה שהוא ראה אותי.. איך להגיד את זה בצורה נכונה? נשית יותר.
לבשתי שמלה קלאסית אפורה עם עקב של 11 ס"מ. עליתי בערך לגובה של 1.70 -אני 1.58 כן אני גמדה וכן אני יודעת ללכת על עקבים גבוהים בזכות אחותי התאומה <3-
שמתי איפור קצת שונה. מעבר למסקרה ששמתי ביום יום והעיפרון השחור הוספתי אודם אדום שמתאים לצבע העור שלי כי הוא די כהה (לא יותר מידי כהה, סביר) והוספתי מייקאפ וצלילית לבנה עדינה שנתנה לי מראה קצת שונה. 
בחתונה הוא ישב לידי והוא גם העיף את אותו חבר שישב לידי לפניו. כל החופה הוא פשוט חיבק אותי וכשהיה סלואו הוא רקד איתי אותו.
הייתי קצת נבוכה והוא הרגיש את זה אז הוא ניסה לדבר איתי ולהעביר את המבוכה כדי שזה ירגיש טבעי. וזה בילבל אותי נורא כי לא ממש הבנתי מה הייתה הכוונה שלו לגבי ומה הוא בדיוק רוצה. 
אחרי שבוע יצאנו אנחנו ועוד כמה חברים משותפים טובים שלנו לים. שם הם התקרבו הרבה יותר. ראיתי אותו מחבק אותה והיא מאי נעימות הייתה מעיפה אותו. לקחתי אותה לצד ואמרתי לה שזה בסדר והיא לא אמורה להרגיש רע בגללי. הרי מה הייתי יכולה לעשות? להילחם? כבר לא היה טעם.. כי כבר היה ברור מי תפסיד ותיפגע אז לא היה לי ממש כוח לזה.
חוץ מיזה אני ממש לא הולכת להלחם בחברה שהיא חברה די טובה שלי בגלל מישהו.
אז כשחזרנו הביתה כתבתי לו את מה שאני מרגישה ועשיתי את זה קליל כזה כדי שלא יקשה עליו ובסוף גם פירגנתי להם. הייתי חייבת לספר לו כדי להרפות לשחרר ולהתגבר על זה בצורה טובה יותר מפעמים קודמות
אני לפעמים רואה אותם ביחד כשאנחנו יוצאים וכמובן שאני נשברת מבפנים כי זה כואב וקשה לראות בן אדם שאתה אוהב מחבק מישהו אחר ולדעת שהוא לא יהיה שלך. 
אבל אני מתגברת לאט לאט. אני עדיין מנסה לשמור על ידידות בנינו שזה מצחיק עד כמה שזה עובד כי הוא חשוב לי וקשה לי לוותר עליו גם אם זה בתור ידיד קרוב.
אז אני עדיין שומרת על אופטימיות וחיוך על הפנים. אני משתנה המון בתקופה האחרונה ואני לא מספיקה לכתוב על זה. אז בנתיים... החיוך זה התרופה הכי טובה לכאב שלי עכשיו. 
ולהסתכל על כמה שכואב לי לא יעזור לי עכשיו אז אופטימיות היא בהחלט שם המשחק.
אוהבת המון  3>LOLA
5 תגובות
תזהר- אני אלימה מידי
20/03/2014 22:03
LoLa
איך בדיוק להגיב לשקר? איך להירגע מכעס? 
איך לא להיות אלימה אם כל החיים שלך אלימים כלפייך?
 כל החיים שלך בודקים עד איזה רמת סבל אני יכולה להגיע. 
לראות את אימא חוזרת שבורה הביתה כי היא לא יכלה להעניק לנו את החיים שהיא רצתה להביא לילדים שלה. 
אני לא מדברת על וילה עם שלושה קומות וטלויזיית פלזמה בכל מקום. אני מדברת על דברים בסיסיים כמו להביא לחם הביתה בכבוד כשאין לה אפשרות לעשות את זה
להרגיש את החיבוק והנשיקה שלה רק בלילה ב12 בלילה כי היא בעבודה. הנשיקה החמה של אימא מורגשת רק פעם אחת ביום וגם זה לפעמים 12 בלילה פחות או יותר.
לראות מישהו שאת אוהבת ולא לדעת להגיד לו מה את מרגישה לא כי את מפחדת מהתגובה אלה כי את לא יודעת איך אז כל פעם יוצאת לך שיחה מפגרת שגם ככה לא שווה כלום ורק מעיקה עליו. 
לראות את עצמך במראה ולרצות לשבור אותה כי מה שאת רואה זה תוצאה של אכילה בגלל דיכאון אז את פשוט מרעיבה את עצמך יום לפני. 
לראות פלשבאקים מהעבר שפשוט מוציאים אותך מהשימחה שלרגע הייתה לך ומחזירה אותך שוב בחזרה 
להיות אשמה בפאקינג כל דבר. כי אבא התחיל להמר פחות או יותר בגללי. לפעמים זה נורא לדעת שאתה גרמת למישהו לעשות משהו למישהו שאחר כך הרס את החיים שלו. 
לראות את ההורים שלי שמתעבים אחד את השני וכל פעם מנסים לשחק בי מבחינה פסיכולוגית 
להיות לא בסדר כי אני מורדת כי אומרים לי לעשות משהו שלא נשמע לי הגיוני 
לראות את אימא פעמיים בשבוע כי היא עובדת קשה לחתיכת לחם.
לשמוע עוד קצת ירידות מילדים אחרים שאצלי בהגדרה שלהם בן נחשבים לחברים שלי.
לשמוע את הכיתה שלי מעבירה עלי בדיחות בשביל לחרפן אותי ובמטרה לגורם לי להרגיש רע ולשמוע את החברות שלי משתפות עם זה פעולה. 
לראות את אבא מתבייש בי כי אני לא הבת שהוא תמיד רצה כי אני מתנהגת כמו גבר. מרביצה מתלבשת כמו גבר מתנהגת ככה. 
לראות כל יום מחדש את החיים שלך בבלאגן לנסות בכל מקרה לחייך כי לחייך ולצחוק זה טוב לפחות בשבילי אבל בשביל אחרים זה רע כשאני צוחקת או מחייכת. לאבד אנשים שהיו חשובים לי ולדעת שהרגעים איתם בחיים לא יחזרו כי הם לא איתי יותר. לנסות לברוח מהמציאות ולהישאר באותה בועה. 
לחרוש על מבחן מפגר ולהוציא 60 לא כי אני לא יודעת את החומר אני יודעת אבל לא יודעת איך להשתמש בו כדי לענות על השאלה. ואם אני מצליחה אז זה גם כן בפוקס ואחרי הרבה זמן של מחשבה.
לא להצליח לזכור נוסחאות.
לנסות לעבוד על העצבים שלך. זה לא משהו שקורה סתם כי בא לי זה קןרה בגלל משהו שקרה לי שהשאיר לי צלקת לכל החיים
איך אני אמורה להתמודד עם כל כך הרבה שקרים שסיפרו לי כל החיים?
 לימדו אותי לשתוק. לא לדבר על זה עם אף אחד כי שה לא עניינו של אף אחד כי אם אתה מראה חולשה אז טורפים אותך.. ככה אימא אומרת.
 אימא גם אומרת שמי שמציק לך לפוצץ לו את הצורה ואם את לא יכולה תקראי לאחי הגדול הוא יעשה את זה. זה מה שאימא תמיד אומרת. 
אז אני מוציאה הכל בכאפות בוקסים בעיטות כשנוגעים לי בנקודה חלשה ואני לא מפחדת להיפצע כי אני יודעת שאני יכולה לסבול ולא להגיב.
 אולי לקבל גם איזה בוקס אולי זה יכאב וזה יפגע בי אבל אני לא אגיד שיכאב לי כי זאת חולשה וחולשה אסור להראות אז במקום להוציא את זה על אנשים אני פשוט מעיפה כל דבר מסביבי עפרונות שולחנות עטים כסאות בועטת בקיר בתיק ואולי גם בוקסים לקיר אתמול קרה משהו שגרם לי לפגוע בעצמי. אני לא חותכת חס וחלילה לא רואה זה פתרון -סליחה אבל זה לא נראה לי פתרון זה נקרא בריחה ומבעיות לא בורחים עם בעיות מתמודדים כי הם ירדפו אותך כל החיים ויאמללו אותך כל עוד לא תטפל בהם-
יצאתי החוצה הלכתי למקום שבו אין אף אחד והלכתי לאחד הקירות התחלתי לתת שם בוקסים לא עד כדי כך חזק שישבור לי את היד 
אבל חזק מספיק כדי להשאיר סמנים ולגרום לה לדמם. דרך שאני מוציאה דרכה עצבים. 
כי מילים לא יעזרו לי כי אני מטומטמת שלא יכולה לפתור בעיות רגשיות בעזרת מילים 


אז איך לא להיות אלימה אם אלימים כלפי?

2 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
music

Musics in my soul
I can hear it every day and every night
Its the one thing on my mind
-joans brothers-
מוזיקה זה אני. זה העולם שלי. המקום שלי שאני בורחת אליו.
כשכואב לי אני שמה אוזניות ומתחילה לשיר את המילים שוכחת מהכל ונכנסת לבועה משלי.
אני שומעת כמעט הכל מהכל. אני שומעת מוזיקה שהמילים שלה הם מילים יפות ושיש להן משמעות.
EYES

הדבר הכי חשוב אצל בן אדם לפי דעתי זה העניים.
אני לא מתכוונת לאיך שהן נראות או לצבע.
אני לא יודעת איך, אבל לפי העניים אני יכולה לגלות כל מיני דברים רק לפי העניים, לפי המבט.
אני יכולה לדעת אם הוא משקר או לא, מה הכוונות שלו ואיך הוא הולך להגיב.
לפי העניים אני יכולה באמת להרגיש את הבן אדם שעומד מולי.
Babies - little angels

I have an obsession for young children, especially babies.
Babies- The most innocent and cute thing in the world!
Especially when they are sleep they look like innocent little angels.
They are harmless, beautiful Angels.The little hands in innocence and the large round eyes.
Just seeing those steps and calm the willies.
and even that little nose that looks like button,and the small and innocent lips that don't lie
יום הולדת לבלוג
הבלוג פתוח מהתאריך 25/08/2012
המוטו שלי

Laugh Out Loud
מי שאנחנו היום

"אולי הפצעים שלנו עושים לנו טוב. אולי הסבל שלנו נותן לנו להעריך דברים כמו שצריך. את לומד להילחם על מה שלאחרים נראה כמובן מאליו"
-נלקח מהספר התמימים-
תחשבו על זה רגע.. כל הקשיים והבעיות שלנו יצרו את מי שאנחנו היום. לפעמים זה לטוב לפעמים זה לרע. אבל תחשבו שבלעדי כל זה לא הייתם חזקים כמו שאתם היום. לא הייתם מצליחים לעבור את המכשולים שיש לכם בלי כל מה שעברתם
Good days

,Every day may not be good
But there's something good in every day

אולי לא כל יום יהיה יום טוב,
אבל בכל יום יש משהו טוב
smile

Im type of girls who can be so hurt but still look at you and smile
רוב הזמן החיוך שלי מרוח על הפנים.
כולם מכירים אותי בגלל החיוך שלי. הצחוק שלי הוא צחוק מתגלגל ונורא קשה לי לבכות. אם אני רוצה לבכות סימן או שזה מבצל או שבאמת פגעו בי.
אני לא ממש מראה מה אני מרגישה. יש לי פשוט חיוך טיפשי על הפנים.
Try me

When life puts you in tough situation,
don't say "why me"
Say "try me"
-Miley Cyrus-
Real eyes

Real eyes
Realize
Real lies
כן זה העניים שלי :) הדבר שאני הכי מתגאה בו אצלי
My place

הוא שקט ושליו כל כך וכל פעם שמגיעים לשם יש רוח נעימה וקלילה. הצבע הירוק תופס את העין והעלים שעל העץ מתחילים לרשרש ולמשוך אותך אליו כאילו העץ קורא לך כדי להירגע בו. כל פעם כשאני מגיעה לשם אני מגיעה עצובה או כועסת או עצבנית או שאני סתם מחפשת קצת שקט, אני עולה על העץ, ומתיישבת על ענף,נשענת על ענף אחר מסתכלת על הנוף של הר, עוצמת עניים ונרגעת.
אז זה המקום שלי ורק שלי.
נ.ב-אני צלמתי את התמונה וזה המקום שלי