אני אוהבת דברים פשוטים, חולצות חלקות, לא יותר מידי ציורים ולא יותר מידי מקושקש.
לא אוהבת דברים וורודים, לא אוהבת יותר מידי צבע.
לא אוהבת שמחות או חצאיות, אני לא מרגישה בנוח עם זה.
שלא נדבר על טייצים, אני לא אוהבת ללכת בהם. אני לא אוהבת להיות איתם, הם צמודים לגוף ואני שונאת דברים שיותר מידי צמודים לגוף שלי.
אני לובשת חולצות רופפות,וג׳ינסים או מכנסיים.
היום הייתי בבית חולים, ביקרתי את אח שלי.
יש לו דלקת באצבע בגלל איזה משהו שיש לו בגוף, אז כנראה שמנתחים לו את המקום.
הייתי שם עם אבא שלי. רוב הזמן הם היו עסוקים בלרדת עלי.
אח שלי מוציא בדיחות שנונות במהירות מהפה, ואבא מנסה שלא לצחוק, ובסופו של דבר מתפוצץ מצחוק.
רוב הבדיחות היו על איך שאני נראת. על הבגדים שלי, על המראה.
אני כהרגלי מראה פוקר פייס, מתעלמת וכרגיל שוקעת בטלפון.
יצאנו החוצה, אח שלי היה אמור לחכת לבדיקה, אחרי הבדיקה עמדנו וחיכינו לרופא שיתפנה לדבר איתנו.
אח שלי הלך ולחש משהו לאבא שלי ואז הם העבירו מבט לנעליים שלי.
על הנעליים שלי יש סיפור נוסף.
לפני פחות מחודש, אני אחי הגדול ואבא הלכנו לקנות לי נעליים.
אני אישית לא אוהבת ללכת עם נעליי בובה או סנדלים. אני לא ממש אוהבת שהרגל שלי חשופה. ואם כבר חשופה אז כפכפים.
עברנו בחנויות מותגים שונות, וכל נעל שהוציאו לי לא אהבתי.
אני לא אוהבת נעליים צבעוניות, זה עושה לי רע בעין, ואם כבר צבע אז צבע סולידי, כי אני אוהבת להתאים את הנעל לבגדים אז בדרך כל זה צבעים כמו שחור כחול אפור ולבן.
נכנסו לחנות אחת, עברתי והסתכלתי בנעליים והייתי כבר מיואשת. הסטתי את המבט הצידה ומצאתי את הנעליים ופתאום ראיתי את הנעליים שאני אוהבת. נעליים גבוהות, בצבע אפור ולבן מושלמות.
הבאתי אותם לאבא שלי ולאחי והם תקעו לי מבט ואמרו לי להחזיר אותם.
״מה את בן?! הנעלים האלה של פריקים!״ אח שלי אמר לי בלעג, ואבא שלי רק הוסיף ״תפסיקי להיות כמו בן! תקחי נעליים אחרות.״
לא הסכמתי לקחת שום נעליים מלבד אלו. בלב ברירה אבא שלי קנה לי אותם ומאותו יום הם ממשיכים לרדת עלי.
אני שונאת שהם עושים את זה. אני שונאת שהם נותנים לי את ההרגשה הזאת.
יום אחרי כשבאתי עם הנעליים האלה לבית ספר כולם החמיאו לי עליהם ורצו לקנות אותם.
אבא שלי ואח שלי כל הזמן צוחקים עלי, ואני מתעלמת.
נכנסת לבועה משל עצמי, לא מקשיבה לאף אחד נתקעת בטלפון ולפעמים גם מזמזמת שירים לעצמי.
;){kind=link}