היום קרה משהו שעזר לי להבין זאת, להבין שהמשפחה זה הדבר היחידי שאנחנו חייבים לפחד לאבד.
היום היה אמור להתחיל שיעורי הדרמה שלי.
קבעתי עם חברה לפני. שניפגש אצלה ואחרי זה נלך ביחד.
יצאתי מהבית לכיוון שלה.
בדרך פגשתי אישה זקנה.
האישה הזאת מכירה אותי ואת האחים שלי מאז שנולדנו. היא תמיד הייתה שמחה לפגוש אותנו.
היום היא כבר בת 70 ומשהו. אישה זקנה, אולי גם קצת חולה הולכת עם מקל ביד ולא יודעת עברית שוטף אז דיברנו ברוסית.
יש לה בעיה בדיבור. היא מדברת מאוד לאט ומושכת את המילים שלה, והיא מדברת המון.
האישה הזאת תמיד נראתה לי אישה מאוד מטופחת, נראה שבצעירותה היא הייתה אישה מאוד יפה.
פגשתי אותה בדרך ואמרתי לה שלום ברוסית מתוך נימוס.
היא ישבה לבד על ספסל בשביל עם עץ מעליה. על השביל שכבו עלים יבשים בצבע חום צהוב שנשרו מין העץ.
לקח לה כמה שניות לזהות אותי. באותו רגע מיהרתי כי איחרתי לחברה שלי.
היא התחילה לספר לי שהיא ראתה את אח שלי, היא אמרה שהוא חתיך לא נורמלי ושבכללי אנחנו ילדים יפים.
היא אמרה לי שכשהיא ראתה אותו היא כל כך רצתה לחבק אותו. כמו הבן שלה.
היא ביקשה ממני שאני אשב לדבר איתה כמה דקות. לא היה לי נעים לסרב לה למרות שאיחרתי לחברה שלי.
ישבתי ואז היא התחילה לדבר איתי על סבא שלי, היא אמרה שהוא בן אדם מדהים ותמיד היא הייתה מתפלאת עם איך שהוא גידל אותנו.
הצורה שהוא גידל אותנו זה משהו מיוחד, לא הרבה מצליחים להגיע לשיטה הזאת ולהצילח בזה. ואני מצדיקה ומסכימה איתה בכל מילה שהיא אומרת.
היא גלשה משם לשיחה על אח שלי הגדול.
היא אמרה שהיא ראתה אותו וכשראתה אותו היא כל כך רצתה לחבק אותו כאילו הוא הילד שלה.
חייכתי אליה וצחקקתי קצת.
ואז היה רגע של שתיקה, היא הורידה את המבט לרצפה ואני ראיתי את העצב בעינה.
היא פתחה את הפה ואמרה, אני כל כך רוצה להרגיש שוב את החיבוק של הילד שלי. השקט חזר שוב ואני הורדתי את החיוך מהפנים שלי.
לא ידעתי מה להגיב על המשפט הזה אז פשוט שתקתי והסתכלתי עליה. עיניה לאט לאט התמלאו בעצב וכאב. ואז היא סיפרה לי את כל מה שקרה לה.
הבן שלה נפטר לפני כמה שבועות, היא לא יודעת ממה. היה לו חום גבוה כמה ימים ואז הוא נפטר.
היא סיפרה לי שתמיד הוא פחד שהיא תמות לפניו. שכל פעם שהיא הייתה חולה הוא היה מגיע לבקר אותה להרבה זמן ושומר אותה קרוב והיה מטפל בה בצורה הכי דואגת שיש. "רק אל תעזבי אותי אימא, זה היו המילים שלו תמיד". היא אמרה לי את זה בדמעות ובקול רועד.
נשבר לי הלב באותו הרגע הוא יצא לי מהמקום אליה. הייתי בהלם ממה שהיא סיפרה לי התקרבתי אליה וחיבקתי אותה חזק. היא חיבקה אותי חזרה והרגשתי שהיא זקוקה מאוד לחיבוק הזה. חברה שלי התקשרה אלי באותו הזמן כי אני מאחרת כבר ברבע שעה. לא היה איכפת לי מיזה. רק מהאישה הזאת.
היא סיפרה לי כמה שהיא בודדה עכשיו. בלי בעלה שהלך לעולמו ובלי בנה היחיד. היא סיפרה לי שהיא נשארה לבד. ושהבדידות אוכלת אותה מבפנים. שכל כך כואב לה ושכמעט כל יום היא מסתכלת על התמונות שנשארו זיכרון יחיד מבנה ובעלה. היא נשארה לבד. בלי אף אחד.
כאב לי הלב עליה, וחיבקתי אותה שוב. אמרתי לה שאני נורא מצטערת על כל מה שקרה לה ושאלתי אם אני יכולה לעזור לה.
היא חייכה אלי ושתקה. היא ניגבה את הדמעות ואמרה לי שרק תיהיו בריאים, שתגדלו ותפרחו כמו שאתם עכשיו ילדים יפים, ושבחיים לא נדע צער וכאב. לא ידעתי איך להגיב על זה אז פשוט אמרתי תודה ואיחלתי לה רק בריאות ושלא תדע עוד צער.
"טוב עיכבתי אותך מספיק להיום. לכי עכשיו. זה בסדר." היא חייכה חיוך. ואני לא ידעתי מה לעשות. לא יכולתי להשאיר אותה ככה. אבל אז היא אמרה לי שוב "נו למה את מחכה.. זה בסדר את יכולה ללכת". אמרתי לה שאני מצטערת על הכל ושוב איחלתי לה רק בריאות.
היא נשארה שם לבד. בשביל על הספסל החום מתחת לעץ שעליו נושרים על השביל.
היא נשארה לבד בלי אף אחד.
;){kind=link}