כשהייתי קטנה ההורים שלי עבדו ולא היה להם ממש זמן לגדל אותי.
אז אני חייתי אצל סבתא שלי.
הייתי קשורה אליה מאוד, כל יום הייתי באה אליה.
היינו עושות הכל ביחד והיא לימדה אותי הרבה עקרונות ובעצם היא הפכה אותי למי שאני ולימדה אותי את כל מה שאני יודעת.
היא גידלה אותי. אני זוכרת שהייתי ישנה אצלה, היא הייתה מעירה אותי לגן.
היא הייתה יושבת על הקצה של המיטה עם הגב אלי והפנים לחלון. הוילון הלבן התנפנף לו ברוח וקרני השמש חודרות דרכו.
היא יושבת ומספרת לי אגדה ישנה ברוסית.
ואני מתוך שינה מתעוררת לאט לאט ומקשיבה לסיפור.
אחרי שהייתי מתעוררת היא הייתה עושה לי את הצמות לגן, והיא לא הייתה עושה צמות פשוטות.
היא הייתה עושה צמות סיניות יפות והדוקות. היא הייתה עושה אותם כואבות והייתה מושכת לי בשיער עד כדי כך שהייתי לפעמים צועקת.
היא הייתה משתיקה אותי מהר ואומרת לי כל פעם את אותו המשפט:
"תשבי בשקט! אימא שלך סבלה את זה ועברה את זה, הדודות שלך סבלו את זה ועברו את זה. עכשיו תורך לעבור את זה."
כל פעם הייתי צוחקת מאותו המשפט ואז משתתקת בשנייה.
כשעליתי לכיתה א' היא התחילה לחלות בסרטן. המחלה הידרדרה והטיפולים לא עזרו.
אני לא אשכח את היום הזה שבאתי לבקר אותה בבית חולים. היא נראתה כל כך חלשה בחיים שלי לא ראיתי אותה ככה.
היא תמיד הייתה נראת כמו בן אדם חזק ויציב שעבר הרבה ושאף אחד לא יוכל לשבור אותה.
ביום הזה המראה היה ממש קשה.
היא הייתה מחוברת למכשירים ובקושי נשמה. ואני ילדה שעולה לכיתה ד' לא מבינה כלום.
ולוחשת בשקט, סבתא? סבתא זאת את? למה את לא עונה לי?
אני ראיתי את המבט שלה. הוא היה ריק, ואני מתוך תמימות ממשיכה לדבר.
סבתא? את זוכרת אותי?! אני טל. הנכדה שלך!
זלגו לי הדמעות בעניים כי סבתא לא ענתה. התחלתי לבכות לאח שלי הגדול אבל לא היה לו יותר מידי לעשות חוץ מלחבק אותי.
אחרי כמה ימים (בתאריך הזה לפני6 שנים)תיכננתי לבוא לבקר אותה שוב. התגעגעתי אליה נורא והיא הייתה חסרה לי מאוד.
הגעתי לבית חולים עם אבא אימא עמדה בכניסה. רציתי להיכנס אבל אימא אמרה שסבתא לא יכולה לראות אותי היום כי היא עייפה.
אז בעלה של דודה שלי לקח אותי חזרה. באמצע הנסיעה דודה שלי התקשרה לבעלה הוא ענה בבלוטוס ואני לא אשכח בחיים את המשפט הזה.
דודה שלי אמרה את המשפט הזה עם דמעות בגרון:" אימא ניפטרה".
באותו הרגע הוא הסתובב אלי בתקווה שלא שמעתי כלום. עשיתי את עצמי מרוכזת בנסיעה מרוכזת בחלון. הוא הסתובב חזרה והחזיר לפאלפון כדי שאני לא אשמע את השיחה. ובאותו הזמן התחילו לזלוג לי הדמעות.
לא בכיתי בקול. בכיתי בשקט. באותו היום הבנתי שאיבדתי את הבן אדם הכי חשוב לי בחיים.
היום זה יום האזכרה שלה. אני מנסה להיזכר בפנים שלה, אבל משום מה ממש קשה לי.
אני רואה את הפנים שלה אבל אני רואה את התמונה הזאת דהויה.
אני מתגעגעת אליה והייתי רוצה להחזיר את הזמן אחורה לדקה אחת כדי להגיד לה כמה שאני אוהבת אותה. וכמה שהיא תיהיה חסרה לי בעתיד.
;){kind=link}